פסק-דין בתיק ת"א 50569-01-12

התביעה והעובדות הצריכות לה

1. תביעה זו עניינה חוב שכר טרחה לו טוען פלוני (להלן: " התובע") מלקוחה לשעבר, הגב' שרית קדם יוכלמן (להלן: " הנתבעת"), אותה ייצג בהליכים שונים נגד בעלה לשעבר בבית משפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.

 אין מחלוקת כי בין הצדדים נכרת ביום 15.8.2004 הסכם שכר טרחה הנושא את הכותרת : " התחייבות לתשלום שכר טרחה" (להלן: " ההסכם"; נספח א' לכתב התביעה). בהסכם זה התחייבה הנתבעת לשלם לתובע 15,000$ בצירוף מע"מ כתשלום בסיסי (שאינו כולל דיונים) ו-300$ בתוספת מע"מ לכל דיון מהדיון הראשון ואילך. על פי סעיף 7 להסכם התחייבה הנתבעת לשלם את מלוא שכר הטרחה גם במקרה שבו יסתיים ההליך בפשרה והסכם גירושין. סעיף 3 קובע שעל חשבון שכר הטרחה תשלם הנתבעת 3,000$ + מע"מ במועד החתימה על ההסכם (להלן: " המקדמה"). המשך המשפט נמחק בכתב יד ובמקומו נרשם שהיתרה תשולם " מיד לכשימומש נכס ממנו אני אמורה לקבל כספים..." (להלן: " סעיף מימוש הנכס").

2. בתאריך 7.9.2006 חתמו הצדדים על תוספת להסכם שלפיה תשלם הנתבעת סכום נוסף של 2,500$ + מע"מ עבור הטיפול והייצוג בתביעת פירוק חדשה שהגיש נגדה הבעל לביהמ"ש לענייני משפחה. התוספת התווספה ונחתמה בתחתית ההסכם בכתב יד (להלן: " התוספת"). לטענת התובע פעל הוא להגשת תביעות, בקשות, כתבי הגנה ותגובות בשם הנתבעת הן לביהמ"ש לענייני משפחה והן לביה"ד הרבני. ביום 3.10.2006 הגיעו הנתבעת ובעלה, בסיוע באי כוחם, להסכם גירושין שאושר בביהמ"ש לענייני משפחה (להלן: " הסכם הגירושין"; נספח ב' לכתב התביעה).

3. לטענת התובע, שכר הטרחה אותו אמור הוא היה לקבל מהנתבעת בהתאם להסכם עמד על סך של 20,800$ בתוספת מע"מ, על פי הפירוט הבא: 15,000$ + מע"מ (תשלום בסיס); 2,500$ + מע"מ בגין התוספת; 3,300$ + מע"מ בגין 11 דיונים שהתקיימו בביהמ"ש לענייני משפחה ובית הדין הרבני (כמפורט בסעיף 10 לכתב התביעה; עמ' 3 ש' 2 - 4). אין חולק שהנתבעת שילמה לתובע 5,000$ + מע"מ, לפי הפירוט הבא: 580$ + מע"מ ביום 15.11.2004 וקיבלה חשבונית שמספרה 2333 (נספח ג' לכתב התביעה); 2,420$ + מע"מ ביום 5.12.2004 וקיבלה חשבונית שמספרה 2352 (נספח ד' לכתב התביעה); 1,000$ + מע"מ ביום 17.1.2005 וקיבלה חשבונית שמספרה 2376 (נספח ה' לכתב התביעה); 1,000$ + מע"מ ביום 29.5.2005 וקיבלה חשבונית שמספרה 2469 (נספח ו' לכתב התביעה).

4. המחלוקת בין הצדדים נוגעת ליתרת שכר הטרחה, קרי 15,800$+מע"מ (להלן: " יתרת שכר הטרחה"/ " החוב הנטען"). הנתבעת טוענת ששילמה את מלוא שכר הטרחה בתשלומים ובמזומנים עד לגמר החשבון מבלי שהתובע הנפיק חשבוניות מס כדין במטרה לחסוך את תשלום המע"מ. הנתבעת טוענת שהועברו, בין היתר, כספים לתובע באמצעות בן זוגה מר משה רגב (להלן: " רגב") ועו"ד יואב מוזר; קרוב משפחתה של הנתבעת שניהל את עיזבון משפחתה והמליץ לה לפנות לתובע לשם קבלת ייעוץ משפטי (להלן: " עו"ד מוזר"), כפי שיפורט בהרחבה להלן. התובע מכחיש מכל וכל טענות אלו וטוען כי הנתבעת נותרה חייבת את יתרת שכר הטרחה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכי לא שולם תשלום כלשהו מבלי שהונפק עבורו חשבונית מס (להלן: " החוב הנטען") ומכאן תביעתו. 

טענות התובע, ביתר פירוט

5. לשיטת התובע, במשך כשנתיים וחצי, מעת שנשכרו שירותיו ועד סיום הטיפול בתיק לאחר גירושי הנתבעת, עמלו הוא ומשרדו עשרות שעות על תיקיה השונים, הכנת כתבי בית דין, דיונים, ניהול משאים ומתנים, פגישות עבודה ושיחות עם הנתבעת, איסוף ומיון מסמכים וכו'. התובע ציין כי לאורך הטיפול המשפטי כולו לא נשמעו כנגדו כל תלונות, ההיפך הוא הנכון, הנתבעת הביעה את שביעות רצונה מהטיפול ואף שלחה לו מכתבים בהם נאמר, בין היתר: " מוסרת תודה רבה על הבקשה שהכנו - פשוט מושלם" (נספח א' לתצהיר התובע, סומן ת/2); " שלום רב לעורך דיני המסור" (נספח ב' לת/2); " בברכת שנה טובה לכל צוות המשרד תודה מקרב לב על הטיפול בי ותשומת הלב" (נספח ג' לת/2).

6. בתצהירו מכחיש התובע מכל וכל את קבלת הסכומים הנוספים שטוענת הנתבעת כי היא או מי מטעמה שילם לו, ראו סעיף 15 (ב). על גרסה זו חזר גם בעת חקירתו הנגדית, ראו עמ' 19 שו' 29-30: " לא קיבלתי. מעבר לתשלומים שהוצאתי בגינם חשבונית, ששולמו אגב במזומן אבל בכסף ישראלי, לא שולמו כספים נוספים". לתמיכה בגרסתו, צירף התובע גם את תצהירו של עו"ד מזור (סומן ת/1), אשר הכחיש קבלת סכומים כלשהם עבור התובע (סעיף 10 לת/1), וחזר על גרסה זו בחקירתו, ראו עמ' 8 שו' 23-25. לגבי המקדמה טוען כי לבקשת הנתבעת התשלום התעכב ולא שולם במועד הכריתה אלא באמצעות התשלומים שפורטו לעיל, קרי 580$ + מע"מ ו- 2,420$ + מע"מ.

7.  בסיכומיו מחדד התובע וטוען כי מדובר בסיטואציה של הודאה והדחה, היות והנתבעת למעשה לא הכחישה את גובה הסכומים להם זכאי התובע, ראו את דברי ב"כ הנתבעת בקדם המשפט מיום 2/4/13, עמ' 3 שו' 3: " גובה החוב אינו מוכחש, זה על פי הסכם שכר הטרחה. הטענה שלנו היא ששילמנו".  משכך טוען התובע כי נטל השכנוע רובץ על כתפי הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל זה. לא זו אף זו, התובע, אשר מפרט בסיכומיו את זכותו של כל אדם, ובמיוחד עורך דין, לשם הטוב, מבקש מבית המשפט לקבוע כי לא רק שהנתבעת לא הצליחה להוכיח את הגנתה, אלא הגנתה קרסה לחלוטין והתברר כי אין בה אבק של אמת. התובע מצביע בסיכומיו על הסתירות, התמיהות, חוסר ההיגיון ועוד כהנא וכהנא טענות המקעקעות לשיטתו את גרסת הנתבעת לפיה סילקה את החוב במלואו, ראו בעניין זה סעיפים 19-40 לסיכומים (ואתייחס לטענות אלו בהמשך). לפיכך מבקש התובע מבית המשפט לקבל את התביעה במלואה, מאחר וקיומו של החוב לא נסתר.

8. עוד מתייחס התובע בסיכומיו לטענת הנתבעת לגבי התיישנות ושיהוי. בעניין זה הודף התובע את טענת הנתבעת לפיה סעיף מימוש הנכס לא נערך במועד החתימה על ההסכם וטוען כי טענה זו לא נזכרה בכתב ההגנה ומהווה הרחבת חזית, כפי שטען התובע בדיון. לא זו אף זו, גם לגופו של עניין טוען התובע שיש לדחות את הטענה  שכן לא הובאה ראיה לאמתותה ולא הוצגה כל חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד בעניין זה. התובע אמנם אישר כי לא החתים את הנתבעת על סעיף מימוש הנכס, שהתווסף כאמור בכתב יד, וזאת בהיסח הדעת ומאחר שמדובר בתיקונים המטיבים עם הנתבעת. התובע מפנה להודאת הנתבעת בחקירתה לפיה מומשו נכסים בארבע שנים האחרונות: " הקוטג'ים נמכרו בארבע השנים האחרונות" (עמ' 25 שו' 5). משכך, ומאחר ועל פי סעיף מימוש הנכס ההתחייבות לתשלום קמה רק ממועד זה, אזי יש לקבוע כי התביעה לא התיישנה - מה גם וטענה זו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה (כתב ההגנה) ונדחתה על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 2/4/13, ראו עמ' 4 שו' 1-2, החלטה עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

9. מסכם התובע וטוען כי עדות הנתבעת ורגב, שהינו בן זוגה על כל המשתמע מכך לעניין המשקל שיש לתת לעדותו, התגלו כבלתי אמינות ורצופות סתירות; שלא הוכח כלל שבוצעו תשלומים מעבר לסכומים המגובים בקבלות; שבסיכומי הנתבעת לא הייתה כל התמודדות עם הטענות אשר הועלו על ידי התובע בסיכומיו; שהתביעה לא התיישנה ומכאן שיש לקבל את התביעה במלואה, אגב פסיקת הוצאות הולמות.

טענות הנתבעת, ביתר פירוט

10. בכתב הגנתה טענה הנתבעת שהתביעה לוקה בשיהוי רב שכן הוגשה כ-7 שנים לאחר שהתובע סיים מלאכתו. בישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 2.4.2013 העלה ב"כ הנתבעת לראשונה טענת התיישנות; בתצהיר העדות הראשית טענה הנתבעת שבעת החתימה על ההסכם לא הופיעו המחיקות והתוספות בסעיפים 3-4 לרבות סעיף מימוש הנכס. לשיטתה במועד החתימה לא היה ברשותה כל נכס הניתן למימוש פרט לדירת מגורים שלה שביחס אליה העבירה מחצית מזכויותיה לבעלה דאז. כמו כן אין בהסכם כל פירוט על הנכס ומהו המועד הצפוי למימושו ולשיטתה של הנתבעת התובע שינה את ההסכם לאחר החתימה עליו בהוספת סעיף זה, ולראיה שהצדדים אינם חתומים על התיקון, בניגוד לתוספת עליה חתמו שני הצדדים. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי  הינה אישה אמידה שאימה נתנה לה כספים רבים, בנוסף להכנסותיה כסייעת שיניים, ולכן אין כל מקום לטענה בדבר תשלום שכר טרחה ממימוש נכס. לאור הטענות הנ"ל, ולאור הכלל של פרשנות כנגד מנסח ההסכם, בקשה הנתבעת לקבוע כי סעיף מימוש הנכס הוסף במועד מאוחר יותר שלא על דעתה, ומשכך חלפה עברה לה תקופת ההתיישנות ויש לסלק את התביעה במלואה, שכן מועד ההתיישנות חל ביום 15.8.2011.

11. לגופו של עניין טענה הנתבעת שבמשך תקופת הייצוג הגיעה למשרד התובע לטיפול בתיק המשפטי עם כסף מזומן ושילמה לו במזומנים, במעטפות ללא קבלת חשבונית מס כנדרש. לטענתה, מעבר לתשלומים ששילמה ואינם שנויים במחלוקת ובגינם צורפו חשבוניות לכתב התביעה, שילמה גם את הסכומים הבאים, אשר לגבי חלקם צירפה תדפיסי חשבון בנק שלה ושל אימה המעידים לטענתה על משיכת כספים: 12,000ש"ח ביום 8.3.2005 (2,788$); 7,000ש"ח ביום 28.5.2006 (1,552$); 11,000ש"ח ביום 22.6.2006 (2,465$); 6,000 ש"ח בסה"כ שנמשכו מחשבון הבנק בחמישה מועדים שונים (1,200 ש"ח כל פעם): 30.6.2006, 9.7.2006, 14.7.2006, 16.7.2006 ו- 21.7.2007 (1,345$); 10,000 ש"ח ביום 13.5.2007 (2,518$). הנתבעת טוענת כי התובע ביקש ממנה לשלם במזומן על מנת לחסוך את תשלום המע"מ.

12. לטענת הנתבעת חשה כעס על התובע בגין דרישתו לקבל את התוספת ו" לא יכלה לראות את פניו" (סעיף 7 לכתב ההגנה). לפיכך, כשבוע ימים לאחר החתימה על התוספת העבירה לתובע את הסך 2,500$ בשטרות דולרים ("ירוק") ומזומנים באמצעות רגב. התובע לא הנפיק חשבונית בגין תשלום זה; לשיטתה האגרה בעקבות פסק הדין שניתן בפשרה הושבה לתובע ולא לנתבעת; לגרסתה, שילמה לתובע 1,200$ במזומן בגין ארבעה דיונים; כשנה לאחר מתן פסק הדין ותשלום מלוא שכר הטרחה החל התובע בחודש 9/2007 לדרוש שוב טלפונית כספים נוספים והיא דחתה את דרישתו. לגרסתה, בחודש 10/2007 לאחר ויכוחים ובמטרה לסיים את המחלוקות הודיע עו"ד מוזר לנתבעת כי הצליח להגיע לפשרה עם התובע שלפיה יוותר האחרון על הסך 2,100$, יתרת התשלום בגין הדיונים וכי הנתבעת תשלם את הסך 34,000 ש"ח בלבד. ביום 25.10.2007 מסרה הנתבעת לרגב את הסכום הנ"ל וזה מסר לעו"ד מוזר, ששימש מגשר, את המעטפה ובכך הסתיימו המחלוקות בין הצדדים. התובע סרב לבקשת רגב להנפיק חשבונית תוך שהבטיח שהעניין הסתיים.

13. לשיטת הנתבעת ביום 17.8.2004, משכה מחשבונה 18,200 ש"ח במזומן שמתוכם 15,953 ש"ח כולל מע"מ מהווים את סכום המקדמה (3,000$) ונמסרו לתובע. הנתבעת הודפת את טענות התובע שסכום זה שולם בשני תשלומים ובגינם הוצאו חשבוניות שכן אין זה הגיוני שהמקדמה שולמה שלושה - ארבעה חודשים לאחר החתימה על ההסכם. לגישת התובע במהלך תקופה של 10 חודשים שולם לו 5,000$ בלבד - אין בטיעון זה כל הגיון.

14. בסיכומיה טוענת הנתבעת, בין היתר, שעדות עו"ד מוזר פסולה מאחר והיתה רצופה ב"חצאי אמת" וכן כי תשובותיו היו סלקטיביות, מגומגמות ומתחמקות. הנתבעת טוענת כי אף עדותו של התובע נמצאה בלתי אמינה ומדובר בתביעה אשר הוגשה בחוסר תום לב קיצוני, מאחר והוכח כי שילמה לתובע סך של 130,000 ש"ח. 

דיון והכרעה